<h1>ספר החינוך מצוה קפ"ז</h1>
<h2>דף פג:</h2>
לכסות הדם אחר זביחת חיה או עוף, שנאמר [ויקרא י"ז] אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכסהו בעפר. משרשי המצוה לפי שהנפש תלויה בדם כמו שאמרנו באיסור דם ולכן ראוי לנו לכסות הנפש ולהסתירו מעין רואיו טרם נאכל הבשר, כי גם בזה נקנה קצת אכזריות בנפשינו לאכול הבשר והנפש נשפך לפנינו. ובבהמות לא נצטוינו כך לפי שדם הבהמה ניתן לקרבן לכפרה על נפשותינו ואי אפשר לכסותו, ואחר שכן הוא לא רצתה התורה לחלק לנו בין מוקדשין לחולין. ואם גם במין העופות יש מהן קרב לגבי מזבח מועט הוא, ולדבר מועט לא תחוש התורה לעולם, ומפני כן חייבתנו בכסוי דם העופות בכולן. מדיני המצוה כגון מה שאמרו זכרונם לברכה [חולין פ"ג ע"ב] שכסוי הדם נוהג בכל עוף ובכל חיה במזומן ובשאינו מזומן, ולא נאמר אשר יצוד אלא בהווה. ונוהג בחולין אבל לא במוקדשין, ונוהג בכוי מפני שהוא ספק אם מין חיה או בהמה ואין מברכין בכסויו מספק. ודם הניתז ושעל הסכין חייב לכסות בשאין דם אלא הוא, אבל יש דם כלל שלא הוא אינו צריך, דכתיב ושפך את דמו וכסהו בעפר, פירוש אפילו מקצת דמו. וצריך המכסה ליתן עפר למטה ולמעלה. וכל עפר בעולם שהוא דק בכדי שאין היוצר צריך לכותשו ראוי לכסות, וכן כל מה שנקרא עפר אף על פי שאינו עפר ממש מכסין בו, כגון זהב שחוק שנקרא עפר שנאמר [איוב כ"ח] ועפרות זהב לו. ומי שראה חבירו ששחט ולא כסה חייב הוא לכסותו, שנאמר במצוה זו [ויקרא י"ז] ואומר לבני ישראל, ודרשו זכרונם לברכה [חולין פ"ו ע"א] מצוה זו על כל בני ישראל. ויתר פרטיה בחולין בפרק כסוי הדם. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר עליה ולא כסה דם חיה ועוף ביטל עשה.
